שוורצבוים נ' הפניקס הישראלי חברה לבטוח בע"מ

החלטה

1.לפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט תמיר) מיום 21.10.12 בת.א. 32706/03, אשר במסגרתו התקבלה תביעת המשיבה כנגד המבקש (בסך של 85,616 ₪, קרן) ונדחתה תביעה שכנגד שהגיש המבקש כנגד המשיבה (בסך של 250,000 ₪, קרן).

2.הבקשה להארכת מועד – על פסק הדין מיום 21.10.12 - הוגשה ביום 9.5.13. המשיבה הגישה תגובה לבקשה בה היא מתנגדת למתן ארכה. המבקש הגיש מסמך תשובה (לאחר שנקבע כי ככל שלא יעשה כן עד מועד מסויים, חזקה כי חזר בו מהבקשה, וזאת לאחר שנמצא כי המבקש אינו נוטל דברי דואר הנשלחים אליו; לאחר האמור, הוגש מסמך מטעמו).

3.נקודת המוצא בענין זה, ידועה.

"הכלל הינו כי על בעל דין לקיים את המועדים הקבועים בדין. כלל זה מושתת על עקרון סופיות הדיון והצורך בהצבת גבול להתמשכות ההליכים; הציפייה של הצד שכנגד שלא להיות מוטרד לאורך זמן רב בנוגע לפסק-דין בו זכה; האינטרס של בעלי הדין ושל הציבור בכללותו לחיזוק היציבות, היעילות והוודאות המשפטית; וכן השאיפה להימנע מקשיים הכרוכים בניהול דיון בערעור או בבקשת רשות ערעור שהוגשו באיחור."

בש"א 5636/06 נשר נ' גפן (23.8.06).

4.תקנה 528 לתקנות סדר הדין אזרחי, תשמ"ד – 1984, מאפשרת לסטות מנקודת מוצא זו, בקובעה כי עת נקבע מועד בחיקוק, רשאי בית המשפט להאריכו "מטעמים מיוחדים שיירשמו".

"הוראה זו [תקנה 528 – ת.א.] נועדה לאזן בין שתי תכליות עיקריות. עניינה של התכלית האחת בחשיבות המרובה הקיימת בהקפדה על קיום הליכים במועדם. ביסוד תכלית זו עומדת זכותו של בעל הדין הזוכה לממש את פסק הדין וכן האינטרס של אותו בעל דין שלא להיות מוטרד לאורך זמן בלתי מוגבל. בנוסף, השהיית הליכי הערעור עלולה לפגוע בתפקודה של הרשות השופטת (בש"א 9159/04 חקשורי נ' בובליל (לא פורסם) (הרשם י' מרזל); ח' בן-נון הערעור האזרחי (2004) 290 - 291). מנגד, ניצב אינטרס המבקש "שלא לנעול את שערי בית המשפט בפני קיום דיון לגופו של עניין (בייחוד כשהעניין ראוי להידון) וחרף מחדלו של בעל הדין למלא חובה שבסדר דין שהייתה מוטלת עליו" (ע"א 73/88 עזבון המנוחה לוטי גרינברג-רוזן ז"ל נ' שיכון ופיתוח ישראל בע"מ, פ"ד מו(5) 114, 121 (השופט - כתארו אז - מצא))."

רע"א 1778/07 עופר נ' דיין (27.2.07).

5.בקשה להארכת מועד נבחנת בשני שלבים: ראשית, נבחן קיומו של "טעם מיוחד", המצדיק את קבלת הבקשה; שנית, נבחנים שיקולים לדחיית הבקשה חרף קיומו של טעם מיוחד (בש"א 1711/12 רוכמן נ' קיבוץ מענית (19.6.12); בש"מ 6229/12 דון יחיא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה (10.1.12)).

6.בענין טעמים מיוחדים לענין תקנה 528 נפסק, בין השאר, כי אלה "ייבחנו לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו. לצד משכו של האיחור יש ליתן את הדעת למכלול שיקולים ובהם: האם הבקשה להארכת מועד הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך; מהות הטעם שהציג המבקש להגשתו של ההליך באיחור; מידת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד על האיחור; וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך לגביו מוגשת הבקשה להארכת מועד... אין המדובר ברשימת שיקולים ממצה. שאלת קיומם של טעמים מיוחדים להארכת מועד תיבחן תמיד על-פי מכלול נסיבות העניין" (רע"א 10035/06 גאון נ' שחר (10.5.07) בעקבות בש"א 5636/06 הנ"ל; ור' למשל גם רע"א 2184/12 מיכלוביץ נ' א. אספקה וטרינרית בע"מ (29.8.12); ע"א 6842/00 ידידיה נ' קסט, פ"ד נה(2) 904 (2001)).

7.אשר לבקשה הקונקרטית יצויין תחילה, כי לבקשה המקורית צורף תצהיר, אשר אינו מתייחס בפירוט לטיעונים העובדתיים הכלולים בה (שאינם רבּים בכל הנוגע לשאלת הארכת המועד), אלא נוקט בדרך של הפנייה (נכתב, כי כל העובדות הנזכרות בבקשה הן נכונות והמבקש מוכן להחקר עליהן וכי "התצהיר והבקשות חד הם"). הבקשה אשר אליה צורף תצהיר זה, נמחקה בהחלטת 9.5.13 לפי שהאמור בבקשה לא הצדיק דיון ולא הקים טעם להדרש אליה. ביום 29.5.13 הגיש המבקש מסמך נוסף ("הבהרות") שהוא למעשה הבקשה נשוא החלטה זו, אליו לא צורף תצהיר כלל. גם למסמך שהוגש כתשובה, לא צורף תצהיר.

לאור האמור, ספק אם לפי הדין יש מקום להדרש לבקשה (השווה: ע"א 1782/06 משרד הבינוי והשיכון נ' סולל בונה בע"מ (6.4.08), סע' 4 לפסק דינו של כב' השופט, כתוארו אז, גרוניס). למרות זאת ובפרט לפי שהמבקש אינו מיוצג, לא מצאתי להכריע בדין על יסוד טעם זה אלא לדון בבקשה לגופה.

8.לגופו של ענין - משך האיחור במקרה שלפנינו אינו מצויין באופן מדוייק אולם ברי כי מדובר בחודשים ארוכים. כנזכר - פסק הדין ניתן ביום 21.10.12 והבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 9.5.13.

9.לפי הבקשה עצמה, נודע למבקש על פסק הדין (גם אם "באקראי") בחודש נובמבר 2012. כמו כן, מהחומר עולה כי עוד ביום 9.12.12 הגיש המבקש לבית המשפט קמא בקשה מפורטת ל"עיון חוזר" בפסק הדין (ובקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 10.12.12).

ביום 25.12.12 שב ופנה המבקש לבית המשפט קמא בבקשה ל"הבהרה" של פסק הדין, ובקשתו נדחתה בו ביום.

המבקש שב ופנה לבית המשפט קמא ביום 27.12.12 בבקשה נוספת "להבהרת נימוקים אמיתיים לפסק דין הזוי זה". הבקשה נדחתה ביום 30.12.12 תוך שצוין, כי המבקש רשאי להתייעץ עם עורך דין ולשקול סיכויי ערעור.

ביום 1.1.13 פנה המבקש פעם נוספת לבית המשפט קמא ועתר לעיכוב ביצוע. בפנייתו נכתב, בין השאר, כי פסק הדין התקבל אצלו ביום 31.12.12. בהחלטת בית המשפט קמא מאותו מועד הועלתה תמיהה בענין המועד הנטען של קבלת פסק הדין (בהינתן הבקשות הקודמות ונתוני התיק הממוחשב) ונדחתה הבקשה לעיכוב ביצוע (מהטעמים שצוינו שם). המבקש שב ופנה לבית המשפט קמא בבקשה לעיכוב ביצוע (ביום 6.1.12) וזו נדחתה בהחלטה מיום 19.4.13.

10.די בפירוט האמור לעיל כדי ללמד כי הבקשה להארכת מועד להגשת הערעור הוגשה באיחור של חודשים. אף אם נלך באופן המקל עם המבקש ונקבל את טענתו, כפי שהועלתה בבית המשפט קמא, כי פסק הדין הומצא לו ביום 31.12.12 (ענין שאינו נקי מספקות), הרי שהמועד להגשת הערעור חלף לכל המאוחר בחודש פברואר 2013 (והבקשה להארכת מועד הוגשה, כנזכר, בחודש מאי 2013).

11.כידוע, גם איחור בן יום אחד מחייב הבאת טעם מיוחד, באשר עם תום התקופה להגשת ערעור, הופך פסק הדין לסופי והצד שכנגד זכאי לראות את עניינו כבא על סיומו (ור' למשל: בש"א 937/13 תשלוז השקעות והחזקות בע"מ נ' עיריית אשקלון (9.5.13) שם נדחתה בקשה להארכת מועד ביום אחד; בש"א 5636/06 הנ"ל, שם התקבל הערעור על החלטת הרשמת ונדחתה בקשה לארכה של יומיים; ע"א 694/01 מדינת ישראל נ' ויסמן (30.7.01), שם נדחתה בקשה להארכת מועד ביום אחד; בש"א 902/98 PARAG HOLDINGS נ' הכונס הרשמי כמפרק בנק צפון אמריקה ואח' (28.4.98), שם התקבל ערעור על החלטת הרשמת ונמחקה בקשת רשות ערעור שהוגשה באיחור של יום אחד; בש"א 3086/95 אנגל חברה לקבלנות כללית בע"מ נ' בויום מהנדסים בע"מ, פ"ד מט(5) 89 (1995)). אם כך לגבי יום אחד, על אחת כמה וכמה נכונים הדברים לגבי איחור של חודשים.